<h1>ספר השולחן הלכ' תענית שער רביעי</h1>
<h2>דף מט.</h2>
משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בניין מכוייר כבנין המלכים, אלא טח ביתו בטיט ובסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד. והלוקח חצר מצויירת ומכויירת הרי זו בחזקתה ואין מחייבין אותו לקלוף הכותלים. וכן התקינו שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחין מחסר ממנו דבר מועט, ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות להיות שם. וכשהאשה עושה תכשיטיה, משיירת אחת ממיני התכשיט שנוהגות בהן, כדי שלא יהיה התכשיט שלם. וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפלין. וכל הדברים האלו כדי לזכור ירושלים, שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר, וכל מיני זמר ומשמיעי קול של שיר אסורין לשמח בהן ואסור לשמען מפני החרבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר בשיר לא ישתו יין יימר שכר לשותיו. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות וכיוצא בהן על היין. ואחר כך גזרו על עטרות חתנים, שלא יניח החתן בראשו כלל, שנאמר הסר המצנפת והרם העטרה, וכן גזרו על עטרות של כלה אם היו של כסף או של זהב, אבל של גדיל מותרות לכלה.
